<h1>כד הקמח לרבינו בחיי ערך אמונה</h1>
<h2>דף יד.</h2>
וידוע שאין אומה בעולם ראויה להמשך אחר האמת כמו ישראל לפי שהתורה שהיא תורת אמת לא נתנה אלא לישראל, שכן כתוב: מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי. וכן אמרו במדרש בראשית רבה: וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים, וכי ימכור איש, זה הקב"ה שנאמר: ה' איש מלחמה. את בתו לאמה, זו התורה שמכרה לישראל מוציאין אותה חבושה בארון. לא תצא כצאת העבדים, הזהרו בה שלא תנהגו בה מנהג בזיון והפקר. אם רעה בעיני אדוניה, שאין ישראל מקיימין את התורה, והפדה, האב, זה הקב"ה, שהרי לעם נכרי לא ימשול למכרה, לא מסרה הקב"ה לשום אומה ולשון אלא לישראל וישראל בוגדים בה. וידוע כי התורה נקראת אמת שנאמר: אמת קנה ואל תמכר, וכתיב: אמת יהגה חכי, ותמצא בפסוק ראשון של התורה כל ההברות חוץ משר"ק לפי שאותיותיו שקר, ושקר הפך האמת, וכן אותיות האלפ"א בית"א הראש והאמצע והסוף רשומים באותיות אמת. ואם כן יסוד התורה הוא אמת, כי האותיות לתורה כמו היסוד לבנין. וכן בשמות האמהות ובשמות האבות: אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה תמצא שם כל הברות חוץ מהברת שר"ק מפני שהם זרע אמת, שנאמר: כולו זרע אמת. ודרשו רז"ל: זה חותמו של הקב"ה אמת, שנאמר: וה' אלהים אמת. ולכך נתחייבו שנסמוך פרשת ציצית שמסיימת: אני ה' אלהיכם, למלת 'אמת', ושנזכיר כן בין ביום בין בלילה: אמת ויציב, שחרית, אמת ואמונה, ערבית, וכל מי שלא הזכיר כן לא יצא ידי חובתו.
<h2>דף מז.</h2>
אמרו רז"ל: אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן יתומה ולא אמן קטופה אלא אמן ארוכה, בן עזאי אומר העונה אמן חטופה יתחטפו ימיו, קטופה יתקטפו ימיו, יתומה יהיו בניו יתומים, ארוכה מאריכין לו ימיו ושנותיו. ופי' חטופה שחוטף המלה בשוא פתח, והוא הפך האמונה, והוא שכתוב באמנון: האמינון אחיך היה עמך, ופירש ר"ש דקשרא"יר. והא למדת העונה אמן חטופה הרי הוא מהפך קערה על פיה, ומוריד לארץ יסודות חומות האמונה הגבוהות והבצורות, והעונה אמן כמשפטו הוא מקיים הדבר כקיום החתימה בעדים. ובמדרש תהלים: אמונים נוצר ה', אלו שעונין אמן בארוכה ואומרים: מחיה המתים, ועדיין לא בא, ומאמינין בי שאני מחיה אותם, ואומרים: גאל ישראל, ועדיין לא גאלם אלא לשעה וחזרו ונשתעבדו והם מאמינים שאני עתיד לגאלם ושוב אינן משתעבדים, הוי: אמונים נוצר ה'.
<h2>דף נג:</h2>
ולכן צריך אדם להזהר בתפלה ובברכות שיענה אחריהם אמן שהיא מלה נגזרת מלשון אמונה, וכל מי שעמדו אבותיו על הר סיני וקבלו התורה נקראת אמונה והוא מזרעו של אברהם אבינו שהוא ראש האמונה דכתיב בו והאמין בה', חייב הוא לכוין לבו ומחשבתו בעניית אמן, לא שיזכיר שליח צבור הברכות והוא כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, או שירבה דברים עם חבירו כאלו היה ברחובות קריה כמנהג קצת מן בני עמנו המקילין בדבר, כי זה עון פלילי, שהרי העבד השומע שמברכין את רבו חייב הוא מדרך השכל שיענה אמן וכל שכן מי שמברך את האלהים אשר בידו נפש כל חי שיתחייב השומע לענות אמן אחר מי שמברך אותו, וכל שכן שהוא ית' קובע לו מצוה בדבר זה ומצוה אותו שיברכנו, והוא מצות עשה שבתורה, שנאמר וברכת את ה' אלהיך, וכן אמרו חכמי המצות, חכמי האמת, ישמעאל בני ברכני. וכבר העלו בגמרא בבבא מציעא בסוף פרק המקבל כי הקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה, כדכתיב ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך, מי שצריך צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה שכל הצדקות שלו אבל צריך ברכה, מדכתיב וברכת את ה' אלהיך. וכשם שהוא ית' חפץ בברכה הוא הדין בעניית אמן שהוא לשון קיום הברכה. וכבר אמרו רז"ל בברכות בסוף אלו דברים רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך, אמר לו רבי נהוראי השמים כך הוא, שהרי גוליארים מתגברים במלחמה וגבורים נוצחין, כלומר ואחר כך באים גבורים ונוצחין את הגוליארין. וביאר הענין הזה כי המשיל יתרון העונה אמן על המברך ליתרון הגבור על החלש כי הגבורה בסבת הכח. ופירש בזה גדול כח העונה אמן על המברך ליתרון הגבור על החלש כי הוא ממשיך כח ממקור הכחות כלן אשר משם יונק כח הגבורה ומשם כח כל מתגבר. ותן את לבך, אלו מלך בשר ודם בצאת הקהל לקראתו מברכין אותו ועונין אמן בקול רם והיה שם אחד מן העומדים לפניו ולא ענה אמן הרי זה מבה את המלך ומקצר בחק כבודו. ואם בעניית אמן למלך בשר ודם חושבין לעשות מצוה לפי שהוא סבת קיום הארץ, וכענין שכתוב מלך במשפט יעמיד ארץ, ואמרו רבותינו ז"ל אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, קל וחומר למלך העליון יתעלה אשר לב המלך בידו, שנאמר פלגי מים לב מלך ביד ה', ואין מלכותו וממשלתו כי אם ממנו ית' שהוא סבת הכל וראשית הכל. בזמן שבית המקדש קיים היה שליח ציבור מזכיר את שם המפורש ככתבו וכל העם היו עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ועתה שאנחנו בגלות אין אנו מזכירין את השם אלא בכנוי, ואנו עונין אמן אחר הזכרת השם, והוא במעלת ברוך שם. ויש שפירשו ז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך, כי המברך הוא מעיד על השי"ת שהוא מקור החכמה שכל המתברכים יתברכו מברכתו, ולפי שאין קיום העדות בעד ראשון אלא בעד שני שהעדות נגמר על ידו על כן רז"ל הוצרכו לומר גדול העונה אמן יותר מן המברך, שהעונה אמן הוא העד השני וצריך שיצטרף עם העד הראשון המברך, ולכן הוא גדול ממנו כי העדות קיים עמו.
